יום שני, 15 במאי 2017

"אבני הדרך" - שירים שהשפיעו על יוחאי ולף

הפעם ב"אבני הדרך" , יוחאי וולף, בלוגר (מהבלוג הנהדר "Japan in a dishpan" ), מוזיקאי עצמאי שמנגן על כמה כלים שונים והוציא אלבום לא מזמן בשם "Decomposing Composers".

Japan in a dishpan - בלוג של יוחאי שתוכלו לבדוק הרבה כתבות מאוד מעניינות על סגנונות שונים של מוזיקה, כתבתי עליו קצת יותר מפורט ב"אתרים מומלצים" שלנו. כדאי גם לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק.

באנדקאמפ של יוחאי - תוכלו לתמוך וקנות את האלבום "Decomposing Composers" וכמובן לעקוב אחריו בשביל מוזיקה חדשה.

לנוחות המאזינים והקוראים, הכנו מיקסטייפ של השירים המוזכרים בכתבה, שתוכלו לשמוע תוך כדי הקריאה:




מכל האמנים והמוזיקאים שהכרתי בחיי, אני חושב שהמורה הכי גדול שלי זה קפטיין ביפהארט. אני לא מושפע מהמוזיקה שלו באופן ישיר, כי היא כל כך ייחודית שאין לו כמעט שום ממשיכי דרך או חקיינים, אבל הגישה של ביפהארט היא הדבר הגדול שלקחתי ממנו- מצד אחד, היעדר מוחלט של גבולות או עכבות, מצד שני אפס פשרות. לביפהארט לא היה אכפת מחוקים או קונבנציות, לא היה לו מושג בכל התיאוריה והטכנולוגיה של מוזיקה, הוא התעלה מעל כל אלה. ביפהארט לא חשב מחוץ לקופסא- הוא זלזל בכל מושג הקופסא. אצלו למדתי שאין שום משמעות למוסכמות במוזיקה, ושאתה צריך להתמיד בחזון שלך גם אם אתה בעצמך לא בטוח מהו.



עוד מורה חשוב שלי. האמיל לימד אותי מהי אקסצנטריות, מה זה אינדיבידואליזם ואיך יוצרים עולם פנימי שלא תלוי ולא צריך אינפוט מהעולם החיצון. האמיל הוא גם חלוץ חשוב בתחום ההקלטה הביתית ופרץ דרך גם מהבחינה הטכנית. תופעת טבע, גדול מהחיים, פנומן. השיר הזה הוא מתוך מה שאני מגדיר אלבום האי הבודד שלי, In Camera.



את השנים האקספרימנטליות פינק פלויד, מאלבום הבכורה ועד Dark Side of the Moon, הכרתי וחרשתי עוד בגיל 13-14 לפני עשרים שנה, הרבה לפני טורנטים ויוטיוב, וחפרתי בעשרות בוטלגים מהתקופה. השנה יצאה קופסא מאוד מפנקת של השנים 1967-1972 של הלהקה ואחרי ששמעתי אותה נדהמתי לגלות עד כמה החברה האלה השפיעו עליי ועל סגנון הנגינה שלי. כבר בגיל יחסית צעיר ספגתי מהם את האהבה לקטעים ארוכים, לפיתוח איטי, לחזרתיות. "זהירות עם הגרזן, יוג'ין" זה אולי שיר הדגל של התקופה בעיניי, שמעתי אותו בעשרות ביצועים ואף פעם לא נמאס לי ממנו. קטע מכונן לגמרי.




בכל מה שקשור לנגינת גיטרה, אין מאסטר גדול יותר מרוברט פריפ. הטון, הגישה, מה שהוא מנגן, זה הדבר בשבילי. העקמומיות הזו שמתובלת בכל כך הרבה תחכום. הוא מנגן כמו איש מהעתיד, מהמאה ה-30. המפגש בינו לבריאן אינו הוא אבן פינה רצינית- פריפ הביא את הגיטרה, אינו את הטכנולוגיה ואת הגישה המינימליסטית. אולי פה נולדה האהב שלי ללופים, למה שהם עושים למח ומה שאפשר להגיע איתם, ועל לופים מבוססת כל טכניקת ההלחנה שלי (אם יש כזו בכלל).



אולי הלהקה שהכי השפיעה עליי בחמש השנים האחרונות, המפגש איתם היה כמו התנגשות רכבות חזיתית. הלהקה שלימדה אותי את יופיו הטהור של הדיסטורשן. בעצם הם מנגנים וריאציה כמו-מטאלית על פינק פלויד המוקדמים וזה כל כך יפה שהאוזניים בוערות ואז נמסות. בית ספר גבוה לסאונד ונחישות ואורך נשימה. ומייקל ג'ירה הוא השראה בלתי נגמרת- המוזיקאי אולי הכי לא מתפשר שיש.



אם נחזור לגילאי העשרה המוקדמים, בתקופה שרק התחלתי לנגן גיטרה, גיל 10-11, אחותי הגדולה הביאה את האלבום Dirty הביתה והוא פשוט הדהים אותי לחלוטין. לי רנאלדו ות'רסטון מור העזו לנגן גיטרות כמו שלא חלמתי שאפשר, בכל האלבום אין אפילו סולו גיטרה אחד נורמלי אבל הם אונסים ובועלים את הגיטרות שלהם וההלם שחוויתי מהדהד עד היום בכל פעם שאני נוגע בגיטרה. מעניין לציין שאני לא מעריץ סוניק יות' גדול, ודווקא האלבום הזה נחשב בקרב מעריצים כבדים לאלבום הכי סאחי ומסחרי שלהם- לי זה ממש לא אכפת, האלבום הזה היה אבן דרך משמעותית בכל הקשור לאהבה ולהבנה שלי במוזיקה.



השיר הזה פשוט מכיל את סולו הגיטרה הכי טוב שאי פעם שמעתי בחיים שלי. עד היום לא שמעתי משהו שמשתווה לו.



האופן שאני מנגן סקסופון הוא לא מאוד אורתודוקסי. אני לא יודע לנגן "ג'אז" אמיתי בכלל, ולמען האמת אני גם לא רוצה. כמה שאני אוהב לשמוע את צ'ארלי פארקר מנגן, הדבר האחרון שמעניין אותי זה לנגן סולו שלו (ולמען האמת מעולם לא אהבתי את הגישה הזו, גם של גיטריסטים, של להכיר סולו בעל פה). אני מנגן נטו לפי רגש, וכאן המפגש שלי עם המוזיקה האתיופית של גטטצ'יו מקוריה היה מטלטל במיוחד- הסולמות האתיופיים הפשוטים, העצובים כל כך האלה, הם בין הדברים המרגשים ביותר ששמעתי. זה מין אוקיאנוס צלול כזה שכיף להיכנס אליו שוב ושוב.



הרבה מאוד פעמים, במיוחד בהקשר של ג'אז, אנשים אומרים דברים כמו "אני לא מבין את זה" או "למדתי להבין את זה" או "צריך להבין את זה בשביל לאהוב את זה". אני אומר שזה ממש שטויות, הדבר הכי ראשוני שמוזיקה צריכה לעשות, לפני הכל, זה לרגש אותך. אחר כך אפשר להתחיל לנתח אותה לעומק ו"להבין" אותה, אבל בלי שהיא תזיז לך משהו בלב- חבל על המאמץ "להבין". בהקשר הזה, פרעה סנדרס הקליט את אחד הקטעים הכי מרגשים בתולדות המוזיקה. יש בג'אז המון נגנים הרבה יותר מתוחכמים ו-וירוטואוזיים ממנו, אבל כשהוא מכניס את הפיה לפה ונושף יוצא הדבר הכי ממיס לב שקיים. בקטעים מסוימים המוזיקה עוברת למימד אחר וכל הנגנים נכנסים לטראנס של רעש וגם את זה לקחתי ממנו. בכל פעם שאני מנגן סקסופון, אני מנסה להגיע למקום שגטטצ'יו ופרעה מגיעים אליו- לרגש הטהור הזה שמטלטל את כל הגוף. אין לי דרך אחרת לנגן.



מתוך האלבום Get Up With It, שמהווה בשבילי את שיא הקידמה של מיילס. התקופה החשמלית שלו מאוד השפיעה עלי, זה מין חיבור של כמעט כל עולמות התוכן המוזיקליים שאני אוהב- ג'אז פוגש פסיכדליה פוגש סוג של קראוטרוק ועוד מלא השפעות אחרות, ומתקבל משהו עתידני ועל -זמני ואל- זמני. קטע של 32 דקות שלא מפסיק, פשוט לא מפסיק, לתת בראש. אין לזה שום הגדרה פורמלית, זה לא נופל לשום קטגוריה ברורה. ככה מוזיקה צריכה להיות בעיניי.








פורסם על ידי ב-

יום ראשון, 30 באפריל 2017

"אבני הדרך" - ההשפעות של צייר אורי זינדל

אנו ב"מטאל וחיות אחרות" מאוד אוהבים ומעריכים אומנות, כמו שאפשר לראות בפרויקט שלנו בשם "אומנות בריבוע".

ככה שמאוד שמחנו להזמין למדור "אבני הדרך" את הצייר המאוד מוכשר ומספר הסיפורים אורי זינדל שיכתוב על 10 (יותר נכון 9, בגלל אהבתו למספר הזה) השראות שהשפיעו עליו וכמובן יציג חלק מגלריית העבודות שלו!

אתר בית
עמוד בdeviantart - בעמוד תוכלו לבדוק עוד עבודות של אורי וכמובן לעקוב אחרי עבודות חדשות!
בלאק מג'יק - כתבה של אורי על חלק מהעבודות שלו ב"ערב רב".



דוגמאות לציורים של אורי זינדל
ערפד הליל

הטרמפיסט הכחול


הטרמפיסט הכחול 2

נחמן פרקש

והנה מכשף תמיר


האיש שגר בקזנסקי סאבור

הי נעים מאוד אני הוא אורי זינדל ואני צייר משוגע עם תעודות. שמצייר עם עטים כדוריים כחולים ושחורים וגם עם עטי 0.4. וגם יצא לי לכתוב כמה תסריטים לקומיקסאי והמאייר המוכשר יותם רפפורט.אני לא חזק כל-כך במטאל אז אני מניח שאני בקטגוריה של חיות אחרות.

למען האמת, מרבית השראתי נובעת ממוזיקה ולא מאומנות פלסטית. מוזיקה כמו זו של סקיפ ספנס או זו של האמ סי 5 או ג'אז ובלוז. אבל זה נראה לי כל כך משעמם לכתוב/לקרוא איך מוזיקה השפיעה על הציורים שלי וגם אין לי מושג קלוש איך מתארים תהליך כזה של הפיכתה של מוזיקה לאיורים. טוב אתמצת את זה למשפט אחד - "וואו זה מגניב אני אצייר את זה כמו שזה נשמע". אין מה לעשות אני לא יכול לכתוב על מוזיקה שאני אוהב כי אני לא זמר או להקה אלא צייר. ולכן עדיף שאכתוב רק על דברים גראפיים שהשפיעו על הציורים שלי. וזו בעיה כי נשרתי מבצלאל לפני תום הסמסטר הראשון לפני שנים רבות, חח, וזה אומר שההשפעות הגראפיות על ציוריי הן די דלות ושאני בור גמור בכל הנוגע לתולדות האומנות. בכל זאת אנסה לתאר אותן.






המפגש הראשון שלי עם איורים בוודאי היה יהושוע הפרוע. לא היו לנו הררים של ספרי אומנות בספריה. היה ספר אחד שזכור לי כלא-רע, של אומנות יפנית של שדים ורוחות רעות. אבל הספר השני שזכור לי דווקא יותר היה ספר שהוקדש לצייר הרונימוס בוש. בתור ילד נהנתי מציורי הגהנום המפורטים עם הדמויות ההזייתיות של בוש. אבל הציור הכי מטורף שלו היה בסוף הספר. קראו לו "ג'יזס קאריינג דה קרוס". בתור ילד לא היה לי מושג מי זה ישו אבל הדמויות בציור זה היו מבעיתות. ברמה כזו שרעדתי ובכיתי. אני לא חושב שהדמויות בציורים שלי מפחידות, אני מעדיף להאמין שהן מייצגות משהו קדוש ככוכב. אבל בתערוכתי "בלאק מג'יק" היו הרבה תגובות שטוענות שהדמויות בציוריי הן שטניות. היתכן? שגיבורי ציוריי למעשה מושפעים מחווית הילדות של "ג'יזס קאריינג דה קרוס"? ובכן אם כן ואם לאו זה נותן תחושת סיפוק שהציורים שלי מפחידים אנשים כפי שבוש הצליח להפחיד אותי.




 בגיל ההתבגרות לעומת זאת, כל יום בשעה עשר בלילה הייתי מדליק את מכשיר הרדיו ומאזין "לתאוריית הקשר". ומפנטז שאני חכם כי אני מאזין לה. השדרן היה אובססיבי כלפי להקת "הגרייטפול דד" ונדבקתי ממנו באובססיה זו. הייתי מאזין רק ללהקה זו. והייתי גרופי עד כדי כך שלא הייתי מפסיק לצייר שוב ושוב את הלוגו של הלהקה, המכונה "סטילי". כשמציירים משהו שוב ושוב הוא נצרב בתודעה, ולכן עד היום כשאני מתבונן בתווי הפנים של גיבורי-ציוריי, הם מזכירים לי את תווי-הפנים של הגולגולת של הגרייטפול דד.



 הייתה תקופה בה הייתי צופה באל-טופו פעם ביום. מדובר במערבון-אסיד מיסטי של אלחנדרו חודורובסקי.לא הפסקתי לחשוב על הסרט הזה ולנתח אותו. אפילו חבשתי כובע של קאובוי בשביל להדמות לגיבור הסרט. וזוהי הסיבה שלדמויות שלי יש לעתים קרובות מדי כובע שכזה. לדוגמא: הייתה סידרה של ציורי קאובואים שציירתי במחלקה הסגורה בכפר שאול באישפוז הראשון, והייתי מחליף אותם תמורת קופסאות של סיגריות הן עם המשוגעים והן עם הצוות.

טריילר הסרט El Topo






 אין לי הרבה מה לומר על רוברט קראמב הידוע, חוץ מזה שהושפעתי ממנו מאוד כשהייתי קורא אותו, מבחינת סגנון איור (הוא היה מצייר עם הרבה נקודות ואני לעומתו מצייר עם הרבה קווים פצפונים) ושמי שרוצה לדעת עליו עוד, שיקרא את הקומיקסים שלו או יצפה בסרט התעודה שהפיק דיוויד לינץ' על חייו. וגם ג׳וני ראיין מצחיק אותי.

טריילר סרט תעודי על Robert Crumb






 מדובר באמן שאיתרתי באתר האומנויות דויאנט ארט והשפיע רבות על הסגנון שלי.





כפי שתיארתי במאמרי באתר האומנות "ערב רב", הייתי הומלס בארץ ובעולם ובין השאר בסיינט פטרסבורג. אולי הקוראים חושבים לעצמם שנכנסתי להרמיטז' וראיתי שם ציורים שהשפיעו עלי רבות. אבל האמת היא שמעולם לא היה לי מספיק כסף לכרטיס כניסה להרמיטז' : ( ולכן כל ההשפעות באו מהמבנים והמוזיאונים כשאני מתבונן בהם מבחוץ. והמבנה שהשפיע עלי הכי הרבה היה הקזנסקי סאבור. זה בגלל שהייתי ישן בכניסה לתחנת הרכבת התחתית שמול הקזנסקי סאבור. והרפתקאותיי הרבות בעיר זו התרחשו סביב מבנה זה. תמיד בחוץ ואף פעם לא בפנים שוב כי לא היה לי כסף בשביל להכנס. הייתי מצייר איש עם זקן משולשים שהושפע מהארכיטקטורה של הקזנסקי סאבור, והיו שואלים אותי, "מי זה האיש הזה?" והייתי עונה: "האיש שגר בקזנסקי סאבור". כאילו איש שהקתדרלה המדהימה שהיא קזנסקי סאבור היא הבית שלו. והייתה לי פנטזיה די מגלומנית כיצד כל מי שקנה את האיש שגר בקזנסקי סאבור ישמור את הציור שקנה בגרושים וימכור אותו בעתיד בהרבה כסף. בשנת 2016 חזרתי לצייר את האנשים שגרים בקזנסקי סאבור ואני לא רואה סיבה שלא אמשיך לצייר אותם לנצח. בעצם יש סיבה, והסיבה היא שיום יבוא ואמות, ולכן אני לא רואה סיבה שלא אמשיך לצייר אותם עד יום מותי.



חוברת צביעה רוסית
(לצערי החוברת לא נמצאה - עורך)

עוד מקום בו הייתי ישן באותה התקופה שם ברוסיה היה חנויות ספרים. זה בגלל שהיו שם כמה חנויות ספרים מפוארות שהיו פתוחות 24 שעות ביממה ולפעמים היו בהן ספות. ובכן, רבים שואלים אותי מדוע אני מצייר כל כך הרבה מכשפים. אם זה בגלל ששיחקתי די אנד די או בגלל ספר פנטזיה שקראתי שוב ושוב. ובכן, למען האמת, באחת מחנויות הספרים מצאתי חוברת צביעה רוסית (זה היה לפני האופנה של ספרי צביעה למבוגרים) שפשוט השאירה אותי פעור פה. על העטיפה היה ציור של מכשף תמיר, שדובי עומד קרוב אליו, ומעליהם מעופפת ציפור, ובשמיים מנצנצים כוכבים. "מצחיק," חשבתי, "הציפור היה בוודאי יונק דבש. המכשף הדוב ויונק הדבש!" (ומהאימג' הזה נולדה חוברת הקומיקס אותה יותם רפפורט אייר, "הדוב המכשף ויונק הדבש") דפדפתי בחוברת הצביעה והיו שם הרבה מכשפים, עם גלימות וכובעים זרועי כוכבים. ומאז המכשפים שלי צויירו כמו הדמויות בחוברת הצביעה שאת שמה אני לא יודע. נורא רציתי לקנות אותה כמובן, אבל שוב לא יכלתי בגלל עניין הכסף. אני מתחרט על כך שלא גנבתי אותה. אז… אם מישהו רואה חוברת צביעה רוסית שעל העטיפה שלה יש מכשף דוב וציפור, שיצור איתי קשר בבקשה, מוכן לשלם.



פוסטר עם כיתוב בעברית לסרט "Bound for Glory"

(לצערי הפוסטר לא נמצא, ככה שזה התמונה הכי קרובה שנמצא - עורך)
כהומלס, הייתי תופס הרבה טרמפים ומסתכל הרבה על הכוכביםי. עברתי ליד "קפה תמר" שבתל אביב. ולא האמנתי למראה עיניי. ראיתי על חלון הראווה פוסטר ובו איור של אדם עם כובע שהיה דומה לכובע שחבשתי באותה התקופה, תופס טרמפים בכביש שמוביל לעבר העיר הגדולה, והיו שם גם הרבה כוכבים. הייתי בשוק של החיים שלי. היה כתוב על הפוסטר בעברית: "נועד לתהילה", כלומר, הסרט "באונד טו גלורי" שבוסס על חייו של הזמר וודי גאט'רי. הייתי כל כך בשוק, לראות מול העיניים שלי את עצמי על פוסטר, אז נכנסתי לקפה ושאלתי שאלות על הפוסטר. הסתכלו עלי בהתנשאות, טוב אני יכול להבין, הייתי בוודאי הומלס די מסריח כי לא התקלחתי הרבה. אז יצאתי משם והמשכתי בדרכי. זמן לא רב לאחר מכן הלכתי באיזור התחנה המרכזית בירושלים. היה זה ערב יום הכיפורים. באמתחתי היה ציור בעט כדורי שחור של טרמפיסט עם כובע בסגנון וודי גאט'רי ואורי זינדל שתופס טרמפ, הכביש הוביל לכוכב. סיפרתי לשני עוברי אורח שאני הולך לתפוס טרמפים לעיר הגדולה ת"א בשביל למכור שם ציורים, והראתי להם את הציור. הם התבוננו בי, התבוננו בציור, והחליטו לקנות אותו. ומאז אני לא מפסיק לצייר טרמפיסטים. טוב לנצח אני לא אוכל לצייר טרמפיסטים, אבל אולי כן עד יום מותי. אגב אני לא ממליץ לאף אחד ביקום לתפוס טרמפים, כי זה דבר מסוכן מאוד. אבל בד"כ מי שתופס טרמפים עושה זאת מחוסר ברירה. לכן אני שמח להאיר ברומנטיקה על דמותו של הטרמפיסט, ומקווה שמי שתופס טרמפים יזכר בציורי הטרמפיסטים שלי ויגיד "הי, אולי זו סיטואציה מחורבנת, אבל היא ממש מזכירה ציור של אורי זינדל!" ואגב ראוי לציין שכיום אם אני תופס טרמפ, אני מעניק טרמפיסטים מיניאטורים לנהגים בתמורה לטרמפ, והטרמפיסטים אומרים: "תודה על הטרמפ!"

טריילר הסרט "Bound for Glory"





 כהומלס היה לי גיבור. והוא שודד הבנקים נחמן פרקש, שהיה אלוף הבריחות מהכלא ולאחר מכן נווד. בעיקר הקסים אותי הסיפור על איך הוא גנב נמר מגן החיות וגידל אותו. זה סיפור יפה כי בעצם הנמר הוא מטפורה לנחמן פרקש עצמו: כיצד שניהם השתחררו מסורגיהם. בכל שמורת טבע בה ישנתי, אנשים היו מספרים מסביב למדורה את סיפורו של נחמן פרקש. מה שאהבתי בפרקש זה שהוא היה מיתי, ממש אגדה ישראלית. באיזשהו שלב חיפשתי אותו, בשביל לפגוש את הנווד האגדי שהערצתי. חיפשתי אותו בכל מיני שמורות טבע, ותמיד הייתי מגיע אליהן והיו אומרים לי שהוא עזב לפני שבוע. לבסוף מצאתי אותו בקדיתא וציירתי אותו בחווה של חבו אלפרון. בהמשך אפילו ניסיתי לחקות את פרקש בכך שהיה חתול שהיה יושב על הכתף שלי והולך איתי לכל מקום אליו אני הולך, לחתול קראו "טרוצקי" והוא נדרס במחאת האוהלים. הפורטרט אגב נגנב.




פורסם על ידי ב-

יום רביעי, 26 באפריל 2017

"אבני הדרך" - שירים שהשפיעו על סגול 59

המטרה של "אבני הדרך" ובכלל הבלוג הזה, היא לנסות ולעורר את סקרנות הקוראים ולספק השראה לבדיקה וחשיפה של מוזיקה חדשה, לכן יותר מנשמח להשתתפות אנשים משלל זרמים מוזיקלים ואומנותיים.

הפעם, חן רותם (סגול 59) מהאבות המייסדים של ההיפ הופ והראפ בישראל. מוזיקאי, מרצה, בלוגר, עיתונאי ומבקר מוזיקה יכתוב על 10 שירים (עם בונוס קטן) של אומנים שהשפיעו עליו!

"59 מילים" - בלוג של חן, שמאגר ביקורות, רעיונות ועוד שלל דברים מעניינים שמאוד מומלץ לבדוק!
The Promised Land - פרוייקט שירי הגרייטפול דד בעברית, בתרגומיו של סגול 59

לנוחות המאזינים והקוראים, הכנו מיקסטייפ של השירים המוזכרים בכתבה, שתוכלו לשמוע תוך כדי הקריאה:




אם הייתי צריך לעשות רשימה של כל השירים שהשפיעו עלי, הייתי מתחיל אותה בגיל 8 ובטח לא מסיים עד עצם היום הזה. בטח היו מככבים בה כוורת, מאיר אריאל, יענקל'ה רוטבליט, אריק לביא, הגולדן גייט קווארטט, הביטלס ו-ווינגס, הבי ג'יז, שיק, בילי ג'ואל, אי.אל.או, מאדנס, פרנק זאפה, ג'ון קייל, לו ריד, דילן, דה באנד, קינג קרימזון, ג'ון לי הוקר, ג'וני מיטשל, בלאק סאבאת', ניל יאנג, פיקסיז, המודרן לאברז, ג'טרו טאל, גרייטפול דד, פר אובו, דה פול, דינוזאור ג'וניור, קארטר דה אנסטופאבל סקס מאשין, בילי בראג, סנדי דני, אייזק הייז, סם קוק, מרווין גיי, קרטיס מייפילד, מרקורי רב, אלברט קינג, מיסיסיפי ג'ון הרט, מאדי ווטרס, בק, טלוויז'ן, ווילקו ועוד המון...

אז בסופו של דבר, החלטתי לצמצם את הרשימה ולהתמקד רק בשירי הראפ שהשפיעו עלי ביותר, מאז שהתחלתי לשמוע היפ הופ, אי שם בסוף שנות השמונים. היה קשה לבחור רק 10. אבל... זה מה יש. תיהנו.





חבר מהקיבוץ, מבוגר ממני בכמה שנים, הביא לי קסטה שקנה בטיול אחרי-צבא בחו"ל. זה היה האוסף Def Jam Classics Vol.1 והשיר הזה תפס אותי מהשנייה הראשונה. הסימפול הרפטטיבי, הסאונד הקשוח וההגשה האינטנסיבית של צ'אק די גרמו לי לרוץ לחפש עוד דברים של פאבליק אנמי, אחד מההרכבים הכי חשובים בהיפ הופ ובכלל.





לצד שיתוף הפעולה של ראן די.אמ.סי ואירוסמית', האלבום Licensed To Ill הוא אחד השילובים הטובים ביותר של ראפ ורוק, עם אטיטיוד של Pאנק. בחודש מרץ השנה ביצעתי את השיר הזה בפסטיבל באטלנטה, במסגרת ערב מחווה לאלבום הבכורה של הביסטי בויז – וזה היה אחד הרגעים הכי מרגשים בקריירה שלי עד כה.





ריקי וולטרס הוא אולי מספר הסיפורים הטוב ביותר בראפ. קצת חבל ששהייה בכלא עצרה קצת את הקריירה המבטיחה שלו. השיר הזה הוא קלאסיקה של סטוריטלינג, בניית אקשן וגילום דמויות, מתח, הומור וגם קצת מוסר השכל לסיום.





ראקים הוא הראפר הבולט ביותר שסימן את השינוי מאולד סקול לניו סקול. לא עוד שירי מסיבות מטופשים והתרברבויות מוגזמות. הסגנון שלו הראה שראפ יכול להיות שירה של ממש, להיות רציני ועמוק, ועדיין לשמור על הפאן והגרוב. הרמיקס של קולדקאט לשיר הזה, בשילוב דגימה מ"אם ננעלו" של עפרה חזה, גם הוא קלאסיקה בלתי מעורערת.





לא תמצאו אמ.סי שמבין משהו מהחיים שלו, שיגיד משהו רע על ביג דאדי קיין. בתקופת השיא שלו היה לו הכל: הפלואו, משחקי המילים, כושר ההמצאה, הכריזמה והביטחון העצמי הבלתי נדלה – מרכיבי חובה בעולם ההיפ הופ התחרותי של ניו יורק בסוף האייטיז. עדיין אחד מעשרת הטובים ביותר שאי פעם נגעו במיקרופון.





האמת, הייתי יכול לבחור כמעט כל שיר של ביגי סמולס לרשימה הזאת. מותו הוא אחת האבדות העצומות בהיסטוריה של הראפ. הליריקה המדהימה, ההגשה הייחודית, הקול המזוהה, ההומור, הדמיון, האימג'... הכל שם היה במקום. ביגי הוכיח שגם בחור שמנמן "שחור ומכוער, כמו תמיד" (ציטוט שלו) יכול להפוך, רק בעזרת סקילז וכריזמה, לראפר הכי נערץ בכל הזמנים.





מסוף שנת 1992 ובמהלך כל 1993, אי אפשר היה לברוח מסנופ ודרה. השיר הזה הוא אחד מהטרקים שמציגים לראווה את הכימיה המושלמת ביניהם, שהופיעה לראשונה בסינגל Deep Cover, ואח"כ באלבומי המופת The Chronic, Doggystyle ו-2001. עד היום נחשב להימור בטוח של דיג'יים במסיבות ראפ.





אין כמעט כותר אחד שמקבל ציון פחות מ"מצויין" בדיסקוגרפיה של הצמד מאטלנטה. הביטים ממכרים, הפלואים משכרים, הקונספטים מדהימים והכימיה בשחקים. בזמן שאנחנו מחכים לאיחוד (אמן אמן, חמסה חמסה), הנה שיר עצום מהאלבום הכי הכי שלהם – ומי שמכיר את אאוטקאסט יודע שזו זו בחירה מאוד קשה.





היום הוא נחשב לקלאסיקה מוכרת, אבל כשהאלבום הראשון של הוו טאנג יצא, לקח לי קצת זמן להיכנס אליו. הוא פשוט היה כל כך שונה מכל מה שהלך אז בסביבה, עם כל הפופ-ראפ המסחרי, הראפ-מטאל הלבן והג'י-פאנק המקפיץ מקליפורניה. חבורה של אמסי'ז רעבים, דגימות סול ישנות ושרוטות, סימפולים מסרטי קונג פו וסאונד של מרתף מעושן ברובע הכי שכוח אל של ניו יורק – כל אלה התחברו באלכימיה מופלאה והקפיצו את הוו טאנג למעמד של אייקוני היפ הופ ענקיים.





יש קבוצה מאוד אקסקלוסיבית של אלבומים שאני יכול להגיד בוודאות שהעיפו לי את המוח. Death Certificate של אייס קיוב הוא ללא ספק אחד מאלה. סחבתי אותו מחנות באנגליה בשבוע שהוא יצא. האגרסיות, הקללות והבוטות בשילוב עם מסרים חריפים, אינטיליגנציה וחוש הומור וכמובן ביטים שמתאימים כמו כפפה לזעם של קיוב, כל אלה הפכו אותי מייד למעריץ שחיכה בקוצר רוח לכל שיר או אלבום חדש שלו. בקיצור, בין 1990-1993 אף ראפר על הפלנטה לא היה יכול לגעת באייס קיוב. וורד.





יש ימים שנדמה לי שזה שיר הראפ הגדול בהיסטוריה. שלושת הטקסאנים הקשוחים סקארפייס, ווילי די ובושוויק ביל זונחים לכמה דקות את סאגות הגנגסטא-ראפ הדרומי שלהם ולוקחים אותנו אל הצד האפל שבנפשו של הגנגסטר, בארבעה בתים שכולם פרנויה, דיכאון, הזיות, פחדים ומצב נפשי מעורער, יחסים זוגיים בעייתיים, חרדות, חרטות, ספקות וסיוטים בהקיץ. מאוד פורץ דרך, בטח בשנת 1991 וגם היום. ולהשלמת התמונה, כל המשקל הכבד הזה יושב על לופ Fאנק קליל ומלטף של אייזק הייז. מושלם.
 (שיר בונוס - העורך)


הסליחה עם:
Ras Kass, Too Short, A Tribe Called Quest, De La Soul, Gang Starr, Eminem, O.C, Lord Finesse, Jurassic 5, Pharcyde, The Roots, Fugees, Beatnuts, Mobb Deep, Kool G Rap, Big L., 2Pac, Cypress Hill, KRS-One, Ice-T, Run DMC, M.O.P, Nas, Cormega, Celph Titled, Akinyele, Common, Jay-Z, Lauryn Hill, Pharaohe Monch, UGK, Alkaholiks, Redman, Big Pun, N.W.A, EPMD…

ורבים אחרים, שתקצר היריעה מלפרטם.




פורסם על ידי ב-

יום שני, 24 באפריל 2017

"אבני הדרך" - שירים שהשפיעו על להקת Fatum Aeternum

בפרק החדש של "אבני הדרך", סטיב ואוולין מלהקת מטאל הישראלית Fatum Aeternum עשו רשימה של 10 שירים ואומנים שהשפיעו עליהם כלהקה וכמוזיקאים.

לשמיעת האלבום החדש של הלהקה ביוטיוב.
אהבתם? רוצים לתמוך בלהקה המצוינת הזאת?
אז אפשר לרכוש את האלבום החדש באתר הרשמי של הלהקה!
או לבדוק חדשות בעמוד הפייסבוק של הלהקה.


לנוחות המאזינים והקוראים, סטיב ואוולין בנו מיקסטייפ של השירים המוזכרים בכתבה, שתוכלו לשמוע תוך כדי הקריאה:




אנחנו להקת Fatum Aeternum – ורשימה זו נכתבה על ידי סטיב גרשין, המייסד של ההרכב, שמתפקד בתור הבסיסט, הזמר והמלחין של ההרכב, ואוולין – זמרת וכנרת וכותבת הטקסטים.
החודש הוצאנו אוסף צנוע בן 5 רצועות שמהווה מכלול של שירים שעליהם עבדנו בשנים האחרונות אך לא יצאו. הסגנון של השירים מגוון מאוד ומהווה מעין נקודת מעבר ממה שעשינו פעם למה שנעשה בעתיד.
כל שיר נוצר מתוך מכלול של רעיונות והשפעות משירים, אלבומים ואמנים שונים. כלומר, אין אמן, אלבום או שיר ספציפיים שמהווים השראה לשיר אחד מקביל – בכל שיר יש אינספור אלמנטים שמגיעים ממקורות שונים (ולא רק מוזיקליים), במטרה ליצור משהו חדש יחסית.





בדומה לפתיחה של הדיסק שלנו "14", ההשראה לפתיחה אינסטרומנטלית בסגנון שלא דומה לשאר הדיסק מגיעה מבילי קורגן שהשתמש באלמנט זה בפתיחה לאלבום Melancholy and the infinite sadness של הסמאשינג פמפקינס. ובאופן כללי מדובר ברעיון מגניב לשלב במוזיקה פסנתר ותזמורת (לאו דווקא מוקלט בזמן אמת) – משהו שהופיע גם אצל טורי אמוס (ראו בהמשך). מלבד זה, ההשפעה של ההרכב הזה עלינו מבוססת גם על הליריקה הייחודית של השירים, חרוזים לא טריוויאליים, מטאפורות, וגם שירה גברית אקספרסיבית.





פיטר סטיל, המייסד, הבסיסט, הזמר וכותב השירים של Type O Negative היווה השראה גדולה מאוד לסטיב – הרעיון להיות בסיסט וזמר התבסס בעיקר בזכותו, וגם ההבנה של מושג הגות'יקה בהרכב שלנו דומה יותר לכיוון של הדום'-גות' של Type O Negative יותר מאשר להקות הגות'יק מטאל האירופאיות (הפופולריות יותר בישראל). בשיר הספציפי הזה יש שילוב מעניין מאוד של אווירה, מוזיקליות לא פשוטה לצד סאונד כבד מאוד שלא משאיר מקום לספק בכך שאכן מדובר בלהקת מטאל. כך שאפשר לומר בביטחה שזהו סוג המטאל היחיד שאנחנו אוהבים ללא סייגים, עם דגש על המוזיקליות (וכנראה שזו הסיבה העיקרית לכך שיש כל כך מעט להקות שהן נטו מטאל ברשימה הזו).





הרבה אנשים לא יכלו להבין מה לסטיב ולסגנון של טורי אמוס – לא קשוח, לא כבד, וגם "ריגשי" מדי. מוזיקה של בנות, בקיצור. אבל מה שהוא אהב במוזיקה שלה זה השילוב של שירה עדינה, הבנייה האינסטרומנטאלית המיוחדת שיש לשירים שלה והמוזיקליות. יחד עם זאת, טורי אמוס היא אחת ההשפעות של אחד ההרכבים הבולטים בז'אנר המטאל הסימפוני Within Temptation (לצד Type O Negative, לצורך העניין), כך שאולי זה לא כל כך יוצא דופן, כשחושבים על זה. השיר הספציפי הזה הוא עבודה משותפת עם טרנט רזנור מ-Nine Inch Nails, מה שיוצר סאונד מעניין המורכב מקולי נשי גבוה מקדימה ומעין "תמיכה" של קול גברי נמוך יותר ברקע, אלמנט שגם אנחנו משתמשים בו לא מעט, ובדיסק הספציפי הזה בשיר "Love".





טום ווייטס הוא דוגמא מצוינת למוזיקה אפלה שלא קשורה לשום ז'אנר ספציפי. במילותיו שלו: "אני אוהב מוזיקה נהדרת שמספרת לי דברים נוראיים". אנחנו מזדהים מאוד עם משפט זה, ומנסים ליצור משהו דומה במוזיקה שלנו. השיר הספציפי הזה מציג את כל מה שאנחנו אוהבים אצלו, וגם היינו שרים אותו לא פעם בהופעות. הנסיבות הלא פשוטות של החיים, המוצגות בטקסטים ישירים ונוגעים ללב המלווים במוזיקה מוקפדת שבה כל תו במקום – מדובר בהשראה ענקית לכל סגנון מוזיקלי.




להקה שבשנות ה-60 של הביטלס ושירי האהבה המתוקים נגעה בנושאים פסיכולוגיים וחברתיים כלל לא פשוטים, עם שירה אינטנסיבית וטקסטים המהווים יותר שירה פואטית (פעמים רבות חברי הלהקה לא היו מצליחים להפיק מג'ים מוריסון מילים לשירים החדשים שכתבו – אז הם פשוט היו לוקחים קטעים-קטעים מספר השירה שלו). ההשפעה של דורז באה לידי ביטוי אצלנו בגישה ההיברידית לכתיבת השירים, שילוב של סגנונות נגינה ושירה שלא אמורים ללכת ביחד והכבוד למילה הכתובה.




לכל מוזיקאי יש את ה"אליל" שלו שממנו התחילה הדרך עם כלי נגינה מסוים. ככל שזה נוגע לקטעי הבס – לס קלייפל מפריימוס הוא ההשראה הראשונה של סטיב בתור בסיסט. מלבד זאת, הלהקה הזאת היא אחת המוצלחות בז'אנר של "מוזיקה מוזרה", ואפילו בנגן המוזיקלי המיתולוגי "WINAMP", הסגנון שלהם זכה לשם "פריימוס", עד כדי כך הם לא דומים לשום דבר אחר. הייתה תקופה בלהקה שלנו שבה הבס היה הכלי הדומיננטי והמוביל, וניתן לשמוע את זה בשיר P.W.Y.P, למשל.





מוזיקאי גאוני בכל הקשור להלחנה, בניית השירים והגשה פשוטה ובלתי מתיימרת ברמה הווקאלית – אך כזו שנוגעת עמוק. באופן כללי, בכל הקשור לשירות, ההישג הכי גדול מבחינתו זה לשיר כפי שמדברים, ללא מאמצים מיוחדים, אך להעביר את הרגש ולגעת במאזין באופן אינטימי עד כמה שניתן. בשיר הספציפי הזה ניתן לראות ליין דומיננטי בפסנתר שנתפס מהר באוזן. ניסינו לעשות משהו דומה בשיר "Pain".




ההרכב השני והאחרון ברשימה שלנו שאיכשהו קשור לעולם המטאל, שנראה שכאילו אנחנו, פאטום אטרנום, הגענו אליו לגמרי במקרה. ולמרות שלפני כן אמרנו שהז'אנר הגות'י-סימפוני זה לא אנחנו, ת'ריון נחשבים טכנית לנציגים של הז'אנר הזה, אך יחד עם זאת הם מהווים דוגמא ללהקה שהיא ז'אנר בפני עצמו, המבוסס על יכולות ההלחנה והתזמור של המייסד כריסטופר ג'ונסון והטקסטים המיסטיים שלהם. ההשראה שההרכב הזה נותן לנו טמונה בשילוב בין שירה נשית וגברית, קולות שניים ושירה פסוודו-אופראית לא סטנדרטית.




קיית' בוש היא כנראה אחת הזמרות שהשפיעו על הכי הרבה זמרות אחרות לאורך ההיסטוריה, ובין השאר – על טורי אמוס ועקב כך גם על אוולין. כמו כן, יש לה גישה מעניינת מאוד ביצירת סיפורים בשירים שלה, לצד אווירה מעט חלומית ומנותקת מהעולם היומיומי. במידה רבה, אנחנו מנסים ליצור חוויה דומה במוזיקה שלנו. בשיר הספציפי הזה יש דוגמא לשירה חזקה, אך לא גבוהה ולא "היסטרית".






להקת פופ אמנם, אך עם אדג' שרבים ראו יותר בתור פופ-רוק. יחד עם זאת, באלבום השלישי של ההרכב ניתן לשמוע מעין דארק פופ לפני שהוא הפך נפוץ במוזיקת המיינסטרים, וחלק מהקלידים שסטיב כתב בשירים השונים היו בהשראת אלבום זה. בנוסף, מדובר בהשראה גדולה לאוולין בכל הקשור לשירה נשית, שבה הדגש הוא על רגש וכנות יותר מאשר טכניות גבוהה של הביצוע, יכולת לשמור על תחושה של נעורים בגישה של מרדניות האופיינית לגיל זה.



פורסם על ידי ב-
הירשם ל- רשומות (Atom)